שחרור נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות לנזקי הגוף אשר נגרמו לתובע במהלך עבודתו .

התובע הינו נהג משאית יליד 15.4.1961 אשר הועסק במועדים הרלוונטיים לתובענה במסגרת חברת "חניה אברהם בע"מ" , אשר הייתה קשורה בהסכם חוזי עם חברת המים הממשלתית "מקורות" לצורך הובלת חומרים מסוכנים ושינוע ציוד מכאני כבד .

בתאריך 21.5.2008 נהג התובע במשאית השייכת למעסיקתו לכיוון מפרץ-חיפה לצורך העמסת דיזל (גנראטור) , שמשקלו בין טון וחצי עד שני טון ואשר רוחבו בין מטר וחצי לשני מטרים , והובלתו אל עבר תחנת חברת "מקורות" שבראש-פינה . עם הגעת התובע לראש-פינה פתח התובע מנוף ועלה על המשאית מטעם מעסיקתו בכדי לחבר את השרשראות למנוף המשאית , אולם לטענתו , הממונה על המכונאים מטעם חברת "מקורות" הורה לו שלא לפרוק את הגנראטור מאחר והפעולה תתבצע באמצעות עובד מטעם חברת "מקורות" . בשלב זה , מלגזן מטעם חברת "מקורות" ניסה להיצמד אל המשאית על מנת ש"שיני" המלגזה תכנסנה אל צידו התחתון של הגנראטור , אולם מאחר והגנראטור היה ממוקם במרכז המשאית אזי "שיני" המלגזה לא הגיעו לחלקו האחורי של הדיזל . לפיכך , בהנחיית אנשי "מקורות" קשר התובע את הגנרטור באמצעות שרשראות בכדי לקרב את הגנרטור לקדמת המשאית ולאפשר את משיכתו , אולם בשלב זה , מעד אחורנית ונפגע בידו השמאלית לאחר שנפל על רצפת התחנה .

בתאריך 6.1.2010 הגיש התובע כתב תביעה הדדי הן כנגד הנתבעת 1 , אשר ביטחה את המשאית באמצעות פוליסה שנערכה על פי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) , תש"ל – 1970 , וכן כנגד הנתבעת 2 אשר ביטחה את המלגזה . במסגרת כתב התביעה ציין התובע , כי עסקינן במקרה שהינו בבחינת אירוע תאונת דרכים לכל דבר ועניין , וכי בשל כך על הנתבעות לשפות את התובע ביחד ולחוד בגין הנזקים אשר אונו לו .

במסגרת תצהיר התשובות לשאלון מטעם הנתבעת 2 (ראה : מוצג נ/3) , הבהיר התובע כי החליק מהמשאית ונפל על גבי שיני המלגזה שהיו מורמות באוויר כתוצאה מאיבוד שיווי משקל רגעי שסיבתו לא ידועה . במהלך הדיון בביהמ"ש מיום 19.1.2012 הבהיר התובע כי נפל מהמשאית רק לאחר שקשר את השרשרת לגנראטור וטרם שעלה בידו לקשור את השרשרת אל המלגזה (ראה : עמוד 4 שורות 21 – 23 לפרוטוקול) . במהלך הדיון מיום 22.2.2012 הבהיר התובע , כי בשלב הפריקה המלגזה עמדה על מכונה . התובע זימן כעד תביעה מטעמו את נהג המלגזה , מר יניב עזרן , אשר ציין בעדותו בביהמ"ש כי התובע נפל במהלך עבודתו , אולם התקשה לזכור את אופן הנפילה ואת שלביה (ראה : פרוטוקול הדיון מיום 22.2.2012) .

הנתבעת 1 , אשר ביטחה את המשאית בה נסע התובע , ציינה בסיכומיה כי מעדותו של התובע בביהמ"ש עולה , שהתאונה לא אירעה בעת ירידתו של התובע מהמשאית , אלא בזמן שקשר את השרשרת אל הגנראטור וטרם שהשלים את מלאכת קשירת השרשרת אל המלגזה . לשיטת הנתבעת 1 , התאונה התרחשה בעת שהתובע התכוון להמשיך בפעולת קשירת הגנראטור אל המלגזה וטרם שהספיק להשלים את פעולת קשירת השרשרת אל המלגזה. עוד מדגישה הנתבעת 1 בסיכומיה , כי מעדותו של התובע בביהמ"ש מסתמא כי לא עלה בידי התובע להוכיח , על פי אמות המידה הנדרשות , כי ככל שהתאונה לא הייתה מתרחשת , אזי הוא היה נדרש לעלות על ה"קבינה" של המשאית לצורך המשך הנסיעה במשאית .

ב"כ הנתבעת 1 הוסיף והפנה את ביהמ"ש בסיכומיו לפסיקת ביהמ"ש העליון בעניין רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ מיום 4.2.2009 ולפסה"ד בעניין ע"א 3392/09 אליסן דהן נ' אריה חברה לביטוח בע"מ מיום 24.11.2010 . ב"כ הנתבעת מבקש לגזור גזירה שווה מפס"ד אלו הקובעים כי , ככלל , קשירת מטען על גבי משאית לקראת נסיעה אינה יכולה להיחשב לגדר המונח "נסיעה ברכב" כפי משמעות המונח בהגדרת המשנה של המונח "שימוש ברכב" וכי עסקינן בקשירה של מטען לצורך פריקתו , ולפיכך המקרה דנן אף נכנס לגדר החריג הקבוע בדין לעניין "טעינה ופריקה" .

ב"כ הנתבעת 2 , אשר לטענת התובע ביטחה את המלגזה במועד התרחשות התאונה , ציין בסיכומיו כי יש לדחות את התובענה על הסף מחמת חוסר יריבות משפטית בשל אי צירופו של נהג המלגזה כצד נוסף לתובענה , וכן בשל אי הוכחת העובדה ,כי אכן המלגזה בוטחה על ידי הנתבעת 2 במועד התרחשות התאונה . עוד מציינת הנתבעת 2 , כי התובע כשל בהוכחת תנאי הסף הקובע כי נהג המלגזה היה במועד התרחשות התאונה בעל רישיון נהיגה בר תוקף .

ב"כ הנתבעת 2 אף מוסיף ומציין בסיכומיו , כי מלגזה איננה מהווה "רכב מנועי" כפי הגדרתו בפקודת הפלת"ד , וכי מעדותו של התובע בביהמ"ש עולה , כי נפילתו על גבי המלגזה , אשר עמדה על מכונה , הייתה מקרית ואקראית ולפיכך שימשה כ"זירה לנפילה" , כהגדרתו , בדיוק כפי שהתובע יכול היה ליפול על רצפת המתקן בו חנתה המשאית .

דיון והכרעה :

סעיף 3(א) לחוק הפיצויים קובע , כי בתאונה בה היו מעורבים מספר כלי רכב , הרי שכל נהג אחראי לנזקי גוף שנגרמו למי שנסע ברכב בו נהג. כך גם נפסק , כי גם שימוש ברכב על ידי הנפגע , גם אם מדובר בתאונה מעורבת , ייחשב כנסיעה בו [ראה: רע"א 10875/08 אורן שרון נ. קארו מיום 19.4.09] . מאידך , סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים קובע את חלוקת האחריות בתאונה בה מעורבים מספר כלי רכב בקובעו כדלקמן : "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע" .

הפסיקה הכירה באפשרות לראות אדם שיצא מרכבו לשם ביצוע פעולות מסוימות כאילו לא היה הולך רגל אלא "נוהג" ברכב או "משתמש" בו במובן חוק הפיצויים . כך, נפסק בע"א 554/89 מדינת ישראל נ' אלראהב , פ"ד מה(2) 338 (1991) כי עצירת רכב על אם הדרך על מנת לבדוק תקלה שאירעה בו היא בגדר "שימוש" ברכב , וכי שימוש כזה טומן בחובו, מטבע הדברים, גם סכנת פגיעה מרכב אחר החולף בדרך . באותו עניין נקבע , כי "נוהג ברכב, היורד לשוליים ויוצא מן הרכב על מנת לבודקו, לתקנו וכיוצא בכך, חושף עצמו לסכנות האורבות בדרך כלל למי שמצוי בדרך או בקרבתה, ובתוכן סכנת הפגיעה מרכב חולף. כל עוד הימצאותו של הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו ולמעשה מהווה אותו השימוש, כי אז פגיעה בו תיחשב כנגרמת עקב השימוש". במקרה כזה, תוטל החבות לפיצוי הנפגע בגין נזקיו באופן בלעדי על מבטחו שלו, והוא לא יוכל לתבוע את הנוהג ברכב האחר. בעניין ע"א 1761/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ מיום 31.10.07 נקבע על ידי ביהמ"ש העליון כי מי שנסע ברכב ויצא לבדוק תקלה ברכבו ואז נפגע על ידי רכב אחר , עשוי להיחשב נוהג העושה שימוש ברכבו , ובלבד שמתקיימת זיקה סיבתית בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף שנגרם .

סעיף 1 לחוק המגדיר את תאונת דרכים, אינו מחייב מגע פיזי בין הרכב המעורב בתאונה לניזוק (ראה : רע"א 5738/97 תעבורה , מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נג(4) 145, 165-164 (1999); א' ריבלין, תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב פיצויים (1995), עמ' 224; י. אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (2005), 156-154) . הזכות לפיצויים על נזקי גוף לפי החוק, בתאונת דרכים בה לא היה מגיע פיזי בין הרכב והנפגע, מותנית בקיומו של קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין השימוש ברכב לבין התאונה. הקשר הסיבתי מתמצה, ככלל, ב"סיבה בלעדיה אין" . מבחן הקשר הסיבתי המשפטי לאחריות על פי החוק הוא מבחן הסיכון התחבורתי , תוך שילובו במבחן השכל הישר . לפי מבחן זה, יש להוכיח , כי השימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה הוא הגורם הממשי לקרות התאונה. אם הנזק הוא במתחם הסיכון דנן ואשר בגינו ביקש החוק להטיל אחריות על המשתמש ברכב, אזי יזכה הנפגע לפיצוי לפי החוק (ראה : רע"א 2616/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דוד לחמי ואח' מיום 27.3.2001) .

התובענה כנגד מבטחת המלגזה - הנתבעת מספר 2 :

אשר לטענות אותן הנתבעת 2 בסיכומיה בשאלת היריבות המשפטית בשל אי צירוף הפוליסה וכן בשל אי צירופו של נהג המלגזה (מר עזרא יניב) כבעל דין , הרי שמצאתי לדחותן , שכן מעדותו של התובע וכן מעדותו של הנהג עולה , כי במועד התרחשות התאונה נהג המלגזה שימש כעובד שכיר במסגרת חברת המים הממשלתית "מקורות" , ולפיכך ברי, כי הוא עצמו לא שילם את דמי הביטוח ועל פניו אף היה מנוע מלעשות נוכח הוראות דיני העבודה המקובלים במדינת ישראל . יתירה מכך , ב"כ הנתבעות נמנעו מלחקור את נהג המלגזה ואף לא הציגו בפני ביהמ"ש ראיות הסותרות את תשובתו של נהג המלגזה בביהמ"ש לפיה , במועד התרחשות התאונה הועסק על ידי מעסיקתו , אשר הינה חברה ממשלתית , בתפקיד נהג מלגזה . לא זו אף זו , מעבר לכך שב"כ הנתבעת 2 נמנע מלחקור את נהג המלגזה אזי האחרון כלל לא טרח לזמן את הממונים על נהג המלגזה בחברת "מקורות" בכדי להפריך את הטענה לפיה ,המלגזה לא הייתה מבוטחת על ידי הנתבעת 2 במועד קרות התאונה .

אשר לטענת הנתבעת 2 לפיה המלגזה איננה רכב מנועי , אזי בפסיקת ביהמ"ש העליון נקבע, כי על פי ההגדרה הבסיסית של המונח "רכב מנועי" בחוק הפלת"ד , עונה כלי המלגזה על גבי שלושת היסודות הראשונים של הגדרת "רכב" (רכב + הנע בכח מיכני על פני הקרקע + עיקר ייעודו של הרכב לשמש לתחבורה יבשתית . עם זאת , על ביהמ"ש להידרש באופן קונקרטי לשאלה האם המלגזה היוותה סיכון תחבורתי והאם הייעוד התעבורתי הוא הדומיננטי לגביה המלגזה היוותה סיכון התעבורתי והאם יועדה לצורך מטרות תחבורה (ראה : ע"א 7984/99 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה זאהי ואח' מיום 23.6.2003 ; רע"א 613/95 קרנית נ' עופר נחום, פד"י נא(4) 659, עמ' 666) .

בענייננו , מעדותו של נהג המלגזה וכן מעדותו של התובע עולה , כי נעשה שימוש תעבורתי במלגזה לצורך פריקת הגנראטור מהמשאית תוך כדי ניסיון מצד נהג המלגזה להתאים את הטענת הגנראטור על גבי המלגזה בכדי להובילה מהמשאית אל חצרי התחנה . אי לכך , מסקנתי היא , כי בנסיבות המקרה דנן המלגזה עונה על התנאים הנדרשים לצורך הגדרתה כרכב מנועי .

עם זאת , בפסיקת ביהמ"ש העליון אף נקבע , כי נדרשת הוכחת קשר סיבתי בין ניצול הרכב לבין התאונה. קשר סיבתי זה הוא כפול: עובדתי ומשפטי. הקשר הסיבתי העובדתי מתמצה לרוב ב"סיבה בלעדיה אין". הקשר הסיבתי המשפטי בורר מבין הסיבות-בלעדיהן אין אותם גורמים אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת חבות. מבחן הסיכון תוך שילובו במבחן השכל הישר עומד ביסוד דרישת הקשר הסיבתי המשפטי. מבחן הסיכון כמבחן לקשר סיבתי משפטי קובע , כי ניתן לראות בפעולות ברכב מנועי כדבר אשר "גרם" לנזק גוף אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהפעילות ברכב יצרה ואשר בגינה ביקש החוק להטיל אחריות. בעניין "ההגדרה הבסיסית" - הסיכון הוא תעבורתי והמבחן הסיבתי-המשפטי המתאים הוא זה הבוחן את הסיכונים שהשימוש התעבורתי ברכב יוצר. כך לדוגמא , בעניין הדומה למקרה נשוא מחלוקת זו נקבע על ידי ביהמ"ש העליון בעניין רע"א 2616/00 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ. לחמי (לא פורסם) כי בהתקיים מקרה שבגדרו אירעה נפילה ממלגזה במקרה של איבוד שיווי משקל , לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין ניצול הכוח המכאני של המלגזה ,לבין התוצאה המזיקה מאחר והתובע לא נפגע 'עקב' ניצול הכוח המכאני של המלגזה ואף לא במהלך ניצול הכוח המכני של המלגזה , אלא נפל עקב איבוד שיווי המשקל. לפיכך, לא נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק .

בענייננו , אין כל חשיבות משפטית לשאלה האם מנוע המלגזה פעל בשעת התאונה או אם לאו (ראה : ע"א 4469/95 דראושה נ. אררט - חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ(3) 475, 482). עם זאת , טענתו של התובע לפיה החליק ופגע כתוצאה מפגיעתם של שיני המלגזה לא נסתרה על ידי הנתבעים , אולם הן מתצהירו של התובע וכן מעדותו בביהמ"ש (ראה : עמוד 4 שורות 11 ו – 20) עולה כי בשעת הפגיעה לא נוצר כלל מגע בין המשאית לבין המלגזה וכי עובר להתרחשות התאונה המלגזה עמדה על מכונה (ראה : עמוד 7 שורות 18 – 19 לפרוטוקול מיום 22.2.2012) . אי לכך , ברי כי לא מתקיים בענייננו קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין נפילת התובע לבין השימוש בכוח המיכאני של המלגזה.